"פני הנותרים", תערוכת דיוקנאות של האמנית, שרה כץ, בגלריית השלום בגבעת חביבה. 24 דיוקנאות של בני משפחות שכולות, ישראלים ופלסטינים.
פסוקים ליום הזיכרון,
מזמור לזכירה.
למתים במלחמה.
גם דור הזוכרים הולך ומת,
חציו בשיבה טובה, חציו בשיבה רעה.
ומי יזכור את הזוכרים.
(יהודה עמיחי, מתוך "מי יזכור את הזוכרים")
המציאות העגומה בארץ מכתיבה לנו ביטויים רבים של זיכרון. השכול אינו מבחין בין דם לדם, בין כאב לכאב, בין אדם לאדם, בין הורים להורים. שרה כץ ציירה מיצב זיכרון לנהרגים משני הצדדים, יד זיכרון ליהודים ולפלסטינים. אין זו אנדרטה מונומנטלית, הרואית. אין בתערוכה פלקטיות באגרופים קמוצים אוחזי נשק ומאכלת. אין בה ביטויים אגרסיביים מוחצנים. רוממותה של התערוכה – בצניעותה. העיניים דוברות בה בשקט כואב ומיוסר של אלה שאיבדו את היקר להם מכול.
במהלך ארבע שנים נפגשה האמנית עם בני המשפחות השכולות, שוחחה עימם וצילמה. כשחזרה לסטודיו ציירה אותם על בדים בגודל אחיד (60 X 60 סמ'). התוצאה: סדרת דיוקנאות מרגשת, דחוסה במסגרות הבד, ממלאת את כולו. דיוקנאות קצוצים. מסגרת הבד לא מכילה את מלוא צערם.
שרה כץ לא מנסה לייפות את המצוירים, גם לא להעצים את הכאב. עיניהם מדברות. הכאב חרוש על פניהם. על המתבונן מוטל לתקשר איתם, לרדת אל סוד הצער. רק התבוננות חרישית, על בהונות, מתוך התכוונות אמיתית, מאפשרה את החוויה. אי אפשר למהר מול הדיוקנאות. כשהגעתי לגלריה עמדתי לבד, מחריש. צער עטף אותי. חשתי שהדממה כמו עומדת להיבקע.
רצונה של האמנית לפענח את חידת ההישרדות של משפחת השכול הוליד דיוקנאות אקספרסיביים, מדודים, שקולים, מכבדים. פרופ' אמיר כהן שלו כתב עליהם, בין השאר: "הפנים האלה הם עדות להכנעה שבה מקבלת האמנית את הפרויקט שלה. ואולי הקצוות החתוכים, המסגרות השבורות, מכוונים אל מה שניבט אליי מתוכן: פנים של אנשים שלמדו בייסורים רבים להישען בכאבם המתמשך לא רק על עצמם, אלא על עצמיותם, שלמדו "לקחת אחריות" על אובדנם המובן העמוק ביותר, לא להתפלש או להתריס בו, להכחיש או להחצין בכעס, שלמדו לבקש לא רחמים, אלא קשב דק."
מי יזכור את הזוכרים, שואל יהודה עמיחי. שרה מתמודדת בדרכה עם השאלה הזאת.
