פסל משלה - שרה כץ

התערוכה "פסל משלה" של שרה כץ, אמנית רב תחומית, ציירת, פסלת, כותבת ספרות, כוללת פסלים זעירים וקטני ממדים של דמויות, פורטרטים עשויים גבס וחמר שרוף לצד פסלי בעלי חיים וחיות, ציפורים, כלבים, סוסים, אייל וזיקיות. הפסלים שנעשו כולם במהלך שנת 2015, נוצרו מחיבור עדין וייחודי של חומרים "דלים": חוטי ברזל, יוטה, גבס, חמר שרוף וצבעי מים. קווי הברזל הדקים של דימויי החיות ובעלי החיים יוצרים רישום תמציתי של גוף ומנהלים דיאלוג מפויט עם דימויי הדיוקנאות העשויים חמר שרוף, יוטה וגבס. "ביד אמונה עובדת האמנית במהלך השנים בפיסול ובציור זה לצד זה", כותבת אוצרת התערוכה אירית לוין, "היא חוקרת את חומרי הפיסול ומגייסת אליהם את שפת הציור. הקווים המצומצמים בפסליה יוצרים רישום בחלל שבו גבולות המדיומים מיטשטשים". השילוב הבו-זמני שבין דימוי היצור החי שגופו רשום במרומז בקו/חוט ברזל לבין פניו ההבעתיות, הייצריות והאקספרסיביות, מייצר מנעד נפשי ורגשי רחב בעל תווים מנוגדים: יצריות וקיפאון, חיוניות והתכלות, חומר ורוח ובעיקר חיים ומוות. "מאז ששקדתי לשרבט דיוקנאות במחברות בית הספר היסודי על חשבון הכנת שיעורי הבית, לא חדל העיסוק באמנות לחלץ אותי מחיי, מעברי, מעצמי. באותה מידה איפשר לי העיסוק הזה לאמץ אל חיקי מחדש את חיי, את עברי, את עצמי". התערוכה, מצד אחד, שונה מתערוכות קודמות, למשל, מהתערוכה "קשר דם" (2012), שהוצגה בגלרייה של אוניברסיטאת בן גוריון בבאר שבע, שבה הציגה כץ דיוקנאות של בני משפחה שכולים ישראלים ופלשתינאים, ומצד שני, כל כך דומה להן, במגע הכפול, של הגילוי השקוף, ההבעתי, שמתעקש להסתיר, להצניע ולזעוק מבלי להישמע.

מופע של "שיח לא נשמע", הם הפסלים של כץ, כתב המשורר הותיק עמוס לויתן, בטקסט התערוכה. הם "מעלים על הדעת את הצלמיות הארכיאולוגיות העתיקות בנות אלפי שנים, פסלים קטנים של בני אדם ובעלי חיים, עשויים מטין, אבן או מתכת. בעיקר מרובות בהן צלמיות של נשים ואלות פריון, שנמצאו בחפירות, ואולי אין זה מקרה שדווקא אמנית-אישה היא גם היוצרת של הצלמיות המודרניות הללו.

יש הבדל אחד בולט, ובוודאי יותר מאחד, בין הצלמיות העתיקות לאלה שאנו חוזים בהן בתערוכה. בניגוד לדמויות העגולות והמלאות של הצלמיות העתיקות, פסליה של כץ, בני אדם ובעלי חיים כאחת, הם סחופים, מיוסרים ושלדיים. בחלקם הם תלויים על בלימה של חוט מתכת, אווריריים ומרחפים. שלא כצלמיות העתיקות, הם יותר רוחניים וכמו מביעים גם את סאת הניסיון והמכאובים שצברו החיים עלי אדמות ברבות השנים. עם זאת נעים להתבונן בהם ולהימצא בחברתם. דומה שהם ממלאים את חלל החדר שיח לא נשמע שמנהלים בני אדם, בעלי חיים ומלאכים".

ההברקה של התערוכה היא לטעמי הילד-פסל "סופרמן" (2015), שחי לצידם של המוצגים האחרים. "סופרמן" בו זמנית דומה ואחר מהם כאחד. המוצג בשונה מהמוצגים האחרים בתערוכה הוא בגודל טבעי וריאליסטי ברמה האקספרסיבית וההבעתית שלו, על גבול ההיפר-ריאליות ומבחינה זו, "סופרמן" מנהל דיאלוג עם עבודותיהם של פָסלים הפועלים במנעד שבין האקספרסיבי, המקברי והמחריד לבין ההיפר-ריאלי והמטיל אימה ומאיים כמו קיקי-סמית (Smith), רוברט גובר (Gober), שרה לוקאס (Lucas), צ'רלס ריי (Ray), מרק וילינגר (Wallinger) ואחרים. במבט ראשון נראה ש"סופרמן" הוא דמות ילד שהתחפש לסופרמן ושכח את תחפושתו על גופו כבר חודשיים. על-פי צבעיו הדהויים וראשו השמוט ניכר כי הילד עתיק מאוד, דקדנטי וכי תחפושתו אינה תחפושת כזו שתופרים לפני פורים, אלא סופרמן הצעיר עצמו שמשהו השתבש לו. למרבה האירוניה, גיבור-העל (Super Hero) המיתולוגי, העל-אדם, שיכול היה לעצור את סיבוב כדור הארץ ולעכב בכך את הזמן, לא הצליח לגרום לזמן להתעכב בעבורו. במקרה של "סופרמן" הילדי, נותר לנו רק לשאול האם כל זה קרה לפני המעוף הראשון, ההצלה הראשונה, או אחריה. האם יש לו זיכרון כלשהו של ימי הגדולה, או שמא הוא בכלל בטרם, רק לבש את החליפה וכבר החלה הבלימה, שהקפיאה את תנועותיו ואת צבעיו הפכה לזיכרון של צבע דלוח בלבד, עקבות של עבר מפואר או פנטזיה מנופצת של הווה. ניראה היה כי מהגלימה לא נותר דבר מלבד משולש אדום מקועקע מעל כתפו. לעוף בעזרת הכתם הדהוי הזה דומה לציפור שניטלו כנפיה ותנסה לדאות בעזרת נוצה בודדה אחת. הילד יושב כשראשו רכון והעוטה כסות סופרמן, רוצה להיות גיבור-על ולעוף בשמיים, אבל כבר מתחיל להרגיש שהחלום שלו בלתי אפשרי. הוא רוצה לעוף, אבל מבין שלעולם לא יצליח.

מעליו, גבוה, ניצבת דמות-עץ זעירה עם ידיים-כנפיים עציות וארוכות. הדמות חסרת זהות מגדרית. דרור בורשטיין באתר שלו, "מתחת לשולחן" מזהה אותה כנימפה דפנה, שאביה, אל הנהר, ולפי גרסה אחרת, זאוס, הפך אותה לעץ רגע לפני שאפולו אנס אותה. למרות ממדיה הקטנטנים של "דפנה" נוכחותה מתפשטת בחלל כולו. יתכן וזה קשור לפער שמתקיים בין הגוף הזעיר ומבטה הממוקד לבין זרועותיה, הענפיה הדקיקים והארוכים שמתפרצים לצדדים בשאיפה לעוף אי שם רחוק מעבר לתיקרת חלל הגלריה. הרוח שמפיץ המזגן על הקיר מעל, מרטיט את הענפים, ומאיים עוד רגע ולהפיל את הדמות הממוקמת על טילו של גזע עץ לא מעובד צר ושטוח העשוי להתפרש גם כמקפצה למעופה.

ברור הוא שבין אם זאת "דפנה" ובין אם זו דמות אחרת שעלה בגורלה כמותה, היא חיה למרות גורלה הנורא ובמידה רבה מגלמת את רעיון ה"חי-המת". עצים הם יצורים חיים, הם עצמים טיבעיים מעצם ההיותם מצע של שינויים הנושא בחובו את גורמי ההשתנות שלו. "כל מי שנושם ונושף, בייחוד ליד עץ", כותב בורשטיין "נהיה קצת עץ כשהוא שואף חמצן שהיה בעץ, והעץ נושם אותו. אדם ועץ אינם אחד, אינם שניים. באותה סצנה בלתי נשכחת מ'שר הטבעות' היער מתחיל לנוע".

הדמות החצי-אנושית-חצי-עצית נוכחת ביצירות פולחניות שנעשו מזמן. היא אינה מתה "אלא מתקיימת תוך שינוי צורת חייה. היא מתמסרת לרודפה במקום לברוח, הופכת למושגת, נטועה על מקומה, מגשימה את תשוקתו, ודווקא מסיבה זאת מסכלת אותה, אם כי במחיר כבד".

מתקיים קשר עוצמתי בין ידיו של סופרמן ובין הכנפיים-ידיים העציות של "דפנה" שמעליו. אלו שני מופעים שניתן לראותם כביטויי ל"אוזלת יד", לאימפוטנציה והיעדר תכלית, כמצב של בלימה. במקרה של "דפנה" ידיים ענפות שבפוטנציאל מגיעות רחוק, אבל אינן יכולות, בעצם לממש את יעודן. לעומתן ידיו של סופרמן שאמורות להישלח קדימה ולעוף אינן מצליחות להתרומם.

הדימויים בתערוכה פסלי הדמויות, פורטרטים, לצד פסלי בעלי חיים וחיות, סוסים, ציפורים, זיקיות ואייל לקוחים מהמציאות היומיומית וחסרים בעצם קיומם השביר, השלדי, הפריך, המפרפר והרועד אל מול עולם בוטה דורסני וכואב. הם עוברים התמרה צורנית ומבטאים נפש הומה וכאב אישי. הלכות הכאב מבוטאים בהחצנה ברישום בברזל, בחמר, גבס וביוטה. "מטבע הדברים", כותב ג'ון ברגר (Berger), תיאורטיקן של אמנות, במסה "למה להתבונן בבעלי חיים?", שנכתבה ב-1977, חיות נולדות, יש להן חושים והן בנות תמותה. בכך הן דומות לבני אדם. במבנה האנטומי החיצוני שלהן – בהרגליהן, במימד הזמן שלהן, בכישוריהן הפיזיים, הן ניבדלות מבני אדם, אך במבנה האנטומי העמוק שלהן ההבדל קטן יותר. הן דומות ולא דומות כאחד. קלוד לוי-שטראוס מביא דברים מפי אינדניאנים מהוואי: "אנו יודעים מה מעשיהן של החיות, מה הם הצרכים של הבונה, של הדוב, של האלתית, ושל חיות אחרות, הואיל ובקדמת דנא נהגו בני האדם להתחתן בהן וקנו להם ידיעות אלו מבני זוגם החיות".

ברג'ר בהקשר למחשבה של אריסטו על אודות הנפש האנושית כפי שהיא עולה מתוך מחקריו על בעלי חיים ובמטרה לחקור את הנפש של החי בכלל ולהכליל אותה על הנפש האנושית, מצביע על הדומות שבין בעלי החיים והחיות לבין האדם דווקא בזכות המובחנות הברורה והחד משמעית בניהם בתחום השפה של המלים (כי הרי לחיות ולבעלי החיים שפה משלהם). ברג'ר טוען כי

דווקא משום המובחנות הזאת, לא ניתן לבלבל בין חיים של בעלי חיים לבין חיי אדם, אלא לראותם כמקבילים. רק מוות מפגיש לגורל אחד את שני הקווים המקבילים, ואילו לאחר המוות – אולי – הקווים שוב מקבילים: מבחינתם של אלה המאמינים בגלגול נשמות.

יתר על כן, טוען ברג'ר שדווקא אדם, הוא זה שניתפס כמי שחסר את יכולת הדיבור עם בעלי חיים וחיות, ומכאן הסיפורים והאגדות על יחידי סגולה בהיסטוריה האנושית דוגמאת אורפאוס שלמה המלך וחז"ל היכולים לדבר עם חיות בשפתן.

שלושת מוצגיי ראשי הסוסים בתערוכה, בדומה לפוטנציאל המעוף הבלום של סופרמן בדרכו להצלת העולם כמו גם הידיים-כנפיים העציות של "דפנה", מחוברים למתווה חלקי של גוף, לחוט ברזל המזכיר חוט שדרה או אידרה (של דג), בדהירה כייחול בלבד. באופן ברור יותר, מוצגי הסוסים, מאפשרים, עם כל כך מעט חומר, או נכון יותר לומר, חומר דל, כל כך, הרבה "חומר" למחשבה, אמצעים והמון אפשרויות לדמיון. העין של הצופה משלימה בדימיונה את מה שהיא רואה או אולי לא רואה. בהקשר זה מוצגי הסוסים תואמים את רוח ההייקו במינימליזם המרומז, בחלל הריק המשופע ברוח המוחזקת בכל כך מעט חומר, קווים, תווים או עקבות. זעירותם של הסוסים כמו של יתר המוצגים, היא אמנות גדולה. שהלא ההייקו הוא גולמי, שלדי, שנושא עימו בתמציותו תמונה עשירה ומלאה שמגלמת בתוכה את היש מתוך האין.

הדיאלקטיקה שבין הפוטנציאל, היכול לפעול בעולם, החיוניות, הויטאליות והחיים בכלל לבין האימפוטנציה, הקיבעון, הסטאטיות, היעדר היכולת לפעול, לנוע, לעוף ולחיות בכלל, למות, שעובר כחוט השני בכל מוצגי התערוכה, מקבלת ביטוי עוצמתי גם בדיוקן חמר מעוות, קשור, כלוא ומסומר בדומה לחלקי אברי חיות שהתקבעו. הדיאלקטיקה מתנהלת בטבעיות גם בין סטטיות נעדרת אברים לבין דימוי של צפור, כמטפורה למעוף שהתפוגג. עידון בעשייה עצמה כנגד תכנים מייסרים. הציפור יושבת על ראש או כתף איש כרוצה להזכיר לו את חלום הגבהים, אבל שניהם מקורקעים וחסרים, כלואים בכבלי הווייתם. המוצג מזכיר לנו – דווקא משום שהדבר כמעט ואבד ואיננו – את השימוש האוניברסאלי בבעלי החיים והחיות כסמלים למיפוי אופני הקליטה שלנו, בני האדם את העולם. בעלי המוות, יכולים לעורר בנו גם שמחה והשלמה – על היותן ולו ברגע הזה. הם נוכחים בשברונם, מלאים בריק החסר שלהם, מרוכזים באותה שנייה תמציתית של היות אין בכל מאודם. הזיקית ריקת הבטן נעה באיטיות מרוכזת בדרך למטרתה: ללכוד זבוב. היא כל כולה חיה בחסרונה ובמלואה כמוה כמו האחרים המתים-חיים לצידה...

שרה כץ, "פסל משלה", אוצרת: אירית לוין, מכון המים – הגלריה העירונית גבעתיים, 20.5.16-8.6.16.