את שרה כץ הכרתי בסדנה לכתיבה. לא הייתי מציינת את העובדה הזאת אלמלא חשתי שיש בה רלוונטיות לתערוכה, כי שתי הדיסיפלינות, זו של המלים הכתובות וזו של האמנות החזותית, קרובות ושזורות זו בזו.
נדמה לי שלא במקרה בוחרת שרה לעסוק בציור ובפיסול דיוקנאות. הדמות האנושית היא המוקד שסביבו ועליו נוצרת בדרך כלל היצירה הכתובה.
ויקטור פרנקל כתב, שהאהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו וכי שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר, אלא אם כן הוא אוהב אותו.
כששרה בוחרת לתאר אנשים, להבין אותם ולהציג את החד פעמיות שלהם, כל אחת מדמויותיה נתפסת ברגע מכמיר לב של נהרה. כולן מהורהרות ומקוות, כל דמות והסיפור שלה. הפנים מצוירות במידה רבה של דיוק, אבל גם תוך כדי נטילת חופש גמור. אלה הם פנים המעוררים את הרצון להביט בהם עוד ועוד ולהבין מה הם מביעים, איפה גם אני, הצופה, שם, עם הכאב ועם החיוך הנסתר, עם הדשנות הצבעוניות ועם משהו שנשאר לא גמור, פתוח אל העולם.
המדליונים, בעיניי, הם רעיון מבריק: סדרת פנים שטמונים במעין מטבע זהוב, ספק מוטבעים במתכת, ספק מוקפים הילה מכושפת, מעוררים מחשבה על קדושים מעונים מודרנים. בניגוד למטבעות המסורתיים המוכרים שהנציחו מצביאים ומלכים בעלי שררה, בסדרת המדליונים של שרה כץ אנחנו פוגשים אנשים שמרביתם מתקרבים לערוב ימיהם. הם לא כבשו ארצות ולא השפילו נתינים. הם מביטים מתוך הבד והחוצה, תמהים כיצד נקלעו לכאן ומה פשר קיומם. כל אחד מהם מלווה בפסוק שירי שיש בו כדי להוסיף רבדים של משמעות.
