הניגודים הבולטים ביותר בתערוכה הם בין השקט לסערה ובין הקירבה המערסלת לבדידות,
מעין מהלך עניינים רגשי מלידה ועד זיקנה: התמונות היחידות שבהן קיימות שלוש דמויות במצבי קירבה הן של אב, אם ובתם. זוהי התחלת החיים של הביחד והכמיהה הגדולה ביותר: לחזור לרגע שבו ההורה עירסל אותנו בביטחה בזרועותיו.
כשהאמא מערסלת יש ציפור שיר, כשהאבא מערסל זו קירבה מגוננת מפני הסכנות שבחוץ ובפנים - העורב כיצור אפל (פנימי וחיצוני) שאורב לרגע שבו יוכל להתקיף (ולא מקרי שהוא עם האבא...) ועדיין יש בשתי התמונות הוויה של ביחד.
ואז, הרגע המכונן, כשכדור המשחק הילדי מושלך למים - תום הילדות, תום הפנטזיה של ההגנה ההורית. אז צץ הצבוע שזעקתו אילמת (כמו של מונק) - זה הרגע שבו תמה הילדות ומופיעה האימה השקטה. העזובה הכלבית. הרגע שבו התחושות הגולמיות של העזובה והבדידות הופכות ליצור פראי בנפש.
הצבוע הוא הרגש הגולמי הנטוש והבודד, צבוע הבדידות בהיעדר הסימביוזה המערסלת ההורית. הצבוע שכבר חדל לזעוק בקול. חיית הבר של הבדידות מתעצבת במהלך השנים ליצור נוכח בנפש, יצור מתורבת יותר, שקט יותר, שלמד להסתיר את הפרא שבתוכו.
בתמונות האחרונות יושב אב לבדו. לידו, בתמונה נפרדת, בת לבדה ולידה, אם לבדה. שלושתם בודדים. זו לא הקירבה הרכה של ראשית החיים (בתמונות שבקיר ממול), אלא הבדידות כניסיון קירבה של בת להוריה: האב הבודד לא יוכל לקרב את בתו כי היה בודד בעצמו וכמוהו גם האם. הבת שמחפשת קשר הורי יושבת באותה פוזה של הוריה ולמולה דמות אב בחימר שיצרה לעצמה. דמות האב החסר. התנוחה הדומה שסיגלה לעצמה הבת היא סיסמת הבדידות המשפחתית: רק כך, כשהיא יושבת בודדה כמותם, תוכל להרגיש קירבה אליהם.
זו איננה הקירבה המיוחלת של הערסול. זוהי הקירבה הבדויה של הדימיון - ברגע שאת דומה לאבא ולאמא - את זו שיוצרת את הקירבה ביניכם. קירבה של היות שלושתכם בודדים.
הנחמה היא בפסל החימר - זה האב הדמיוני שהיא יכולה לעצבו כראות עיניה. הוא זה שימשיך איתה מכאן והלאה והיא מפנימה אותו, יוצרת דמויות שלו ואיתו וכבר איננה לבד.
