תערוכתה של שרה כץ הקרויה "חיי שרה" היא דיוקן מתוחכם ומעמיק של עולמה הנפשי של הציירת. אין היא מקבץ של ציורים איוריים לנראטיב ביוגרפי, אלא סדרת ציורים המצטרפים לכלל דיוקן עצמי. הדימויים שבה הם השתקפויות של פיסות נפש, המחוברות להקשרים משפחתיים בעבר ובהווה, או לחוויות מעמקים קיומיות. שם התערוכה מרמז על נטייתה של הציירת לנראטיב מיתולוגי ארכיטיפי דרמטי, שבו ניתן היה לארגן את תולדותיה. שהרי שרה אינו רק שמה של הציירת, אלא גם שמה של האם הראשונה, אשת אברהם, אבי העברים.
ברור שעובדות ביוגרפיות יש בהן כדי להוסיף רובד פרשני משמעותי לציורים, עם זאת, צריך לראותם בראש ובראשונה כקבוצה המצטרפת לכלל דיוקן עצמי רב צדדי שאינו תלוי בביוגרפיה של הציירת. דיוקן עצמי זה הינו בעל אווירה מיוחדת במינה וסגנון סימון אופייני. בתחביר שלו יש תערובת מקורית של ריאליזם ואיתותים סימבוליסטיים מגוונים, הגלומים גם בקומפוזיציות ובצבעוניות. הוא מושך לב בגלל העומק החווייתי הגלום בציוריו ובגלל מורכבותם הפסיכולוגית, שאינה גורעת, למרבה ההפתעה, מצלילותם.
ציורי אביה של הציירת מביאים עמם חוויה של בדידות קשה וסגירות קפואה. האב מצטייר מהם כדמות מופנמת, מנותקת וסגפנית (מסתפק בלחם וזיתים של חלוצים), וכאשר הציירת ציירה את עצמה ליד פסלון של דיוקן האב, גם היא נראית כך - מסוגרת, מבודדת, עגמומית וקפואה. בעיניי, דיוקנות האב הם גם דיוקנאות עצמיים - הציירת כמו משכפלת את אביה ברובד התוך נפשי. הדיוקן העצמי של הציירת עם פסלון האב וגם דיוקנאות האב מביאים עמם מרחב ריק של בדידות, שתיקה והדחקה – אלה, להערכתי, מסתירות טראומות ויצרים מסוכנים כאחד. האב והציירת נראים כמתקיימים בקיום של "אף-על-פי-כן", כמי ששרדו בקור קוטבי שיש בו אך מעט חום אנושי חומל. הניתוק וההפרדה מופיעים גם בציור בו נראות הציירת ואחותה כשתי ילדות המופרדות זו מזו על-ידי משולש, כשברקע ניצב סוס היוצר עמן משולש נוסף. אפשר שהילדות מופרדות על-ידי תחרותיות על אהבתו של "השלישי". ניתן לשער שזהו אחד ההורים המגולם בסוס (האב? האם?).
צדדים אחרים של נפש הציירת הנוגעים לבידוד וניתוק מתגלים בציורי הצבוֹע וכלב הפרא. אלה מזָרות זרות, פראיות, כעס וקיום משולח רסן של נוודים שהשרידה מנחה את יצריהם. הפער בין הדמויות הנקיות, המסודרות באורח כפייתי וחתומות בישותן, לבין החיות הפראיות הוא תהומי. החיות יש בהן סכנות יצריות ורגשיות וחופש חסר גבולות, ואילו האב מייצג את קווי הגבול – כלומר, חוקים, סדרים ואיסורים - באורח מקפיא ומשתק. אך החיות הבודדות והמסוכנות גם נושאות עמן כוחות חיים פראיים שלא דוכאו או אולפו. הן מוצאות את טרפן.
כוחות החיים המיטיבים והמנחמים, המביאים עמם יופי ואושר, מתגלים בציורים הכמו-קלאסיים המתייחסים למשפחת בנה של הציירת. מתברר מהם, כי הציירת הצליחה להיחלץ ממעגל הבידוד והקיפאון הקודרים של משפחתה הגרעינית על-ידי מרד נשי המגולם בדמותה של תמר אשת ער. דמות תנ"כית מרתקת זו הצליחה במאבקה בחוק הפטריארכלי. היא נקטה תחבולה מרגשת, שהשאירה בידיה את המטה, החותם והפתילים של יהודה, בכורו של יעקב, אבי בעלה המנוח. הצגת סימני הסמכות האבהית מאפשרת לה ללדת את ילדיה, מאפשרת לה עצמאות, המשכיות גנטית ואהבה. בנראטיב של התערוכה יש לציירת Happy End. בנה וכלתה נושאים בזרועותיהם את נכדיה - חיים חדשים, יופי ואהבה. בכל אחד מציורי הנכדים המהלכים על הצופה יופי גדול יש ציפורים סמליות. האחת - ציפור שיר מקסימה והאחת - עורב המסמל את הסכנה והנפש כאחד. שתי הציפורים מאותתות אל המֵעֶבר הרוחני והרליגיוזי, יחד עם דימוי המדונה המגולם בציור כלתה החובקת את עוללה. קשרי ההורות עם עוללים, שהם מטבעם תמיד סימביוטיים, הם היפוכם של הבדידות והניתוק המוצגים בציורים האחרים.
תערוכה קטנה זאת יש בה מעמקים רגשיים, עומק תמטי ואמצעי הבעה מרגשים עד מאוד. הדרמות והטראומות הרובצות בתחתיתה הקודרת יש להן תיקון ביופי גדול ובהתחדשות החיים בין זרועותיהם של הורים צעירים. הם נושאים בזרועותיהם פירות של אהבה.
"חיי שרה", בית האמנים, תל אביב 2015.
