סופרמן ודפנה





21 MAY 2016



מאת דרור בורשטיין





הבחנתי בו באמת לראשונה רק כשכולם פנו ממנו והאזינו למוזיקה. רק אז הפסיקו כולם להביט בו כביצירת אמנות, פסל, התעלמו ממנו לרגע, כלומר הניחו לו לחיות לצדם לכמה רגעים. רק אז הבחנתי כי מי שחשבתי שהוא ילד שהתחפש לסופרמן ושכח את תחפושתו על גופו כבר חודשיים, מאדר עד אייר, אינו יכול להיות ילד. צבעיו היו דהויים מדי, ראשו שמוט, והיה ברור כי הילד שחשבתי עתיק מאוד, וכי תחפושתו אינה, למען האמת, תחפושת, כזו שאתה תופר לפני פורים. היה זה, למען האמת, סופרמן הצעיר עצמו. אבל משהו השתבש. הוא, שיכול היה לעצור את סיבוב כדור הארץ ולעכב כך את הזמן לא הצליח לגרום לזמן להתעכב בעבורו. הוא היה כמו אותו נוסע אוטובוס המבחין במישהו הממהר להגיע ומפציר בנהג לעצור ולא לסגור את הדלת, אך ברגע שהממהר עולה לאוטובוס, מודה ומתנשם, מוצא את עצמו המעכב מושלך לצד הדרך. והוא מרים את ידו לאוטובוס הבא, והאוטובוס הבא לא מעלה על דעתו להאט או לעצור. וכך הוא נשכח לצד הדרך, ואחרי כמה שנים הוא דוהה כל כך עד שלא יעלו אותו לשום כלי רכב. במקרה של סופרמן הצעיר, נותר לנו רק לשאול האם כל זה קרה לפני המעוף הראשון, ההצלה הראשונה, או אחריה. האם יש לו זיכרון כלשהו של ימי הגדולה, או שמא הוא בכלל בטרם, רק לבש את החליפה וכבר החלה הבלימה, שהקפיאה את תנועותיו ואת צבעיו הפכה לזיכרון של צבע בלבד. לא העזתי להציץ מאחוריו, אך ממקומי על הרצפה היה נדמה לי כי מהגלימה לא נותר אלא משולש אדום מקועקע מעל כתפו. לעוף בעזרת הכתם הזה דומה לציפור שניטלו כנפיה ותנסה לדאות בעזרת נוצה בודדה אחת.

ואז המוזיקה תמה, וכולם מחאו כפיים. הבטתי בידיו. אילו רק יכול היה להרים את ידיו מירכיו היה שולח אותן לפנים וטס אל עתידו, אל הדמות שאנו מכירים היטב ומלווה את חיינו כאחד האֵלים את חיי היוונים. אבל הרי אפילו למחוא כף אינו יכול. גם לא לעצמו.





מעליו ניצב, גבוה, איש-עץ. הוא נראה לי כגבר אבל אולי אני טועה, שכן אנו מכירים אותה – זוהי הנימפה דפנה, שאביה, אל הנהר, ולפי גרסה אחרת – זאוס, הפך אותה לעץ רגע לפני שאפולו אנס אותה. זו דמות קטנה, אך נוכחותה מתפשטת על החלל כולו. נדמה לי שזה קשור לפער שבין מבטה הממוקד, ובין זרועותיה-ענפיה הדקיקים, שמתפרצים לצדדים. המזגן פעל, והקירות דקים, ומדי פעם עבר מישהו או נשען אל הקיר והענפים רטטו. והיה ברור שבין אם זאת דפנה ובין אם דמות אחרת שעלה בגורלה כמותה, היא חיה למרות גורלה הנורא. עצים הם יצורים חיים, היום אנו יודעים את זה, ודפנה אינה מתה אלא מתקיימת תוך שינוי צורת חייה. היא מתמסרת לרודפה במקום לברוח, הופכת למושגת, נטועה על מקומה, מגשימה את תשוקתו, ודווקא מסיבה זאת מסכלת אותה, אם כי במחיר כבד.

כל מי שנושם ונושף, בייחוד ליד עץ, נהיה קצת עץ כשהוא שואף חמצן שהיה בעץ, והעץ נושם אותו. אדם ועץ אינם אחד, אינם שניים. באותה סצנה בלתי נשכחת מ"שר הטבעות" (המרמזת ל"מקבת" של שייקספיר. כדאי לראות במסך מלא), היער מתחיל לנוע. איני יודע מה לומר על הדמות הזאת. כל ניסיון לאשר או להתנגד לגורלה החצי-אנושי-חצי-עצי נושר ממני. אני מכיר נוכחות כזאת מיצירות פולחניות שנעשו מזמן, מזמן.



הדמות שאני מכנה דפנה עומדת על הקצה, כמו על קצה מקפצה שממנה אפשר רק לעוף או ליפול. לרגעים הענפים נראים לי כמו שלד של כנפי ציפור, לרגעים כמו עץ ברוח. ממקומי על הרצפה אני מבין שאף פעם לא חשבתי על זה: האם בתוך כנפי מלאכים יש עצמות.יש קשר מסתורי ומצמית בין ידיו של סופרמן ובין זרועות הענפים של דפנה שמעליו. אלו שני ביטויים שאפשר לראותם כביטויי "אוזלת יד": ידיים שמגיעות הרחק, אבל אינן יכולות לאחוז דבר זולת עלה יבש או פרי ואולי ציפור (יש בתערוכה ציפורים רבות, אבל כולן עומדות מנגד) וידיים שיודעות להישלח קדימה ולעוף אך אינן מצליחות להתרומם אפילו קצת. אולי ידי האמנית אומרות את הידיים האלה, ואולי האמנות בכלל עומדת ברווח שבין הידיים הכבדות לידיים הענֵפות. האם הענפים האלו ומעופו של סופרמן הם שתי צורות של אותה תנועה? האם זאת תנועה או בלימה? והאם יש קשר בין "הזמן הגדול", ההיסטורי-פוליטי, שאנו חיים בו, ובין הידיים האלה?





ג'. ב. טייפולו, אפולו ודפנה, 1744, מוזיאון הלובר


מקדאף: תדממי,

תדממי עוד, ארץ אומללה!

שלטון עריץ, בַּסֵס אחיזתךָ

לָבֶטח, כי הטוב אינו מעז

לִבְלום אותך.

(שייקספיר, מקבת, בתרגום דורי פרנס)



שרה כץ, "פסל משלה", אוצרת: אירית לוין, מכון המים – הגלריה העירונית גבעתיים, רח' השומר 7 (20.5.16-8.6.16; טלפון הגלריה 03-6721734). שני הפסלים שתמונותיהם מופיעות למעלה – של שרה כץ.