הבחנתי בו באמת לראשונה רק כשכולם פנו ממנו והאזינו למוזיקה. רק אז הפסיקו כולם להביט בו כביצירת אמנות, פסל, התעלמו ממנו לרגע, כלומר הניחו לו לחיות לצדם לכמה רגעים. רק אז הבחנתי כי מי שחשבתי שהוא ילד שהתחפש לסופרמן ושכח את תחפושתו על גופו כבר חודשיים, מאדר עד אייר, אינו יכול להיות ילד. צבעיו היו דהויים מדי, ראשו שמוט, והיה ברור כי הילד שחשבתי עתיק מאוד, וכי תחפושתו אינה, למען האמת, תחפושת, כזו שאתה תופר לפני פורים. היה זה, למען האמת, סופרמן הצעיר עצמו. אבל משהו השתבש. הוא, שיכול היה לעצור את סיבוב כדור הארץ ולעכב כך את הזמן לא הצליח לגרום לזמן להתעכב בעבורו. הוא היה כמו אותו נוסע אוטובוס המבחין במישהו הממהר להגיע ומפציר בנהג לעצור ולא לסגור את הדלת, אך ברגע שהממהר עולה לאוטובוס, מודה ומתנשם, מוצא את עצמו המעכב מושלך לצד הדרך. והוא מרים את ידו לאוטובוס הבא, והאוטובוס הבא לא מעלה על דעתו להאט או לעצור. וכך הוא נשכח לצד הדרך, ואחרי כמה שנים הוא דוהה כל כך עד שלא יעלו אותו לשום כלי רכב. במקרה של סופרמן הצעיר, נותר לנו רק לשאול האם כל זה קרה לפני המעוף הראשון, ההצלה הראשונה, או אחריה. האם יש לו זיכרון כלשהו של ימי הגדולה, או שמא הוא בכלל בטרם, רק לבש את החליפה וכבר החלה הבלימה, שהקפיאה את תנועותיו ואת צבעיו הפכה לזיכרון של צבע בלבד. לא העזתי להציץ מאחוריו, אך ממקומי על הרצפה היה נדמה לי כי מהגלימה לא נותר אלא משולש אדום מקועקע מעל כתפו. לעוף בעזרת הכתם הזה דומה לציפור שניטלו כנפיה ותנסה לדאות בעזרת נוצה בודדה אחת.
ואז המוזיקה תמה, וכולם מחאו כפיים. הבטתי בידיו. אילו רק יכול היה להרים את ידיו מירכיו היה שולח אותן לפנים וטס אל עתידו, אל הדמות שאנו מכירים היטב ומלווה את חיינו כאחד האֵלים את חיי היוונים. אבל הרי אפילו למחוא כף אינו יכול. גם לא לעצמו.
