ההצהרה הברורה של האמנית אינה מותירה מקום לספק. יכולתנו לראות, אותה מהות מופלאה של תפישת החיים בממד חזותי-תודעתי, יש בה עצב. בקבוצת העבודות הנוכחית מתמקד העצב בחומרים אישיים ובזיכרון הקולקטיבי. העבודה הנושאת את שם התערוכה היא דיוקן עצמי על רקע שחור, והכותרת שמתחתיה – עצב הראייה -קובעת מבט חד-משמעי על שאר העבודות. גלויות וצילומים שנשלחו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מהאב ומהאחים שנשארו מאחור בליטא אל אמה של האמנית בפלשתינה, מהווים את המצע הרעיוני העומד מאחוריהן.
ייחודן של העבודות הוא בַּמִּחבר האמנותי, בשילוב של ציור דיוקנאות עם קליגרפיה. מעגל נסגר ונפתח עושה את המהלך של דו-שיח פנימי בין האמנות ובין מושאה: גלויה הופכת לציור המייצג גלויה. הטקסטים האותנטיים שעל גבי הגלויות הופכים תחת ידה של האמנית למעשה של כתיבה מחודשת – מקדשת. ההקפדה על העתקה במכחול כמעין עבודה של סופר סת"ם, מבקשת לנצור את השיח, את שרידי הכרונולוגיה המשפחתית. כל הדיוקנאות ניבטים מבעד לשכבה של זמן, של אובדן, ממקום של חסר וגעגוע.
שני ציורי שמן גדולים מביאים אל החלל את נוכחותם הדמומה של כלב מוכה, רדוף, וסוס לבן שראשו מורכן. לא בוהק חיים ולא לובן צח של אצילות קורנים מן החיה הגדולה ההופכת להיות מעין "חתימה": החיים ממשיכים בכוחם, בהישרדותם הקיומית, החייתית, כמענה לצללים המקיפים את הכלב.
לפני כן-הציור של שרה ישבו אנשי רוח כמו משה דור, בן ציון תומר, סטימצקי ואחרים והם מייצגים את שני הפנים של עולמה היצירתי: הכתיבה והציור. הנגיעה ברבדים הביוגרפיים מתחלפת בקבוצת אובייקטים: מפיות, ציפיות ורצועות בד שנוכסו מהיבטם השימושי ונהפכו באמצעות רקמת טכסטים ליצירה בפני עצמה. כנגד הגלויות האישיות נהפכים המצעים הפרטיים שעליהם נרקמות השורות, למעין גלויות בד פואטיות, כשכתמי הזמן נותרים על הבד הלבן. ייעודן החדש של המפיות מקבל את המטען התמציתי של התובנות: "עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ", "לעשות משהו רגיל מאוד בדרכי שלי", "כי בלי עדינות אנחנו בתופת", "איננו יודעים מי האדם שלצדנו", "הזמן עובר - לך", "יצורים חייבים למצוא זה את זה כדי לנחם", "החיים השבורים, היפים", שורות המעבירות רטט מצטרפות לקולאז' החשוף בפגיעותו על הקיר.
בקיר ממול נגאלות עבודות אחרות בריחוק מגונן מתחת לזכוכית אל עולם שוקט, ובין כה וכה מביט אל שני העולמות סטימצקי, המייצג באופן מופנם את מקומה של האמנות באשר היא אמנות.
