עבודות אלה של שרה כץ הן אקט. מעשה אמיץ. אקט במובן הפסיכואנליטי, כי שרה חוצה את ההזדהות עם הקולקטיב. על מנת לעשות זאת נדרש אומץ, לא כל כך כי אנחנו חיים בתוך הקולקטיב, אלא משום שהוא חי בתוכנו, הוא חלק מאיתנו, חלק ממה שמנחה אותנו. בכמה מאמרים שכתב זיגמונט פרויד בין שתי מלחמות העולם, הוא הראה לנו היטב כיצד ההזדהות עם ההמון, שהיא תמיד גם הזדהות עם החזק, עם השליט, עם האחר הגדול, יכולה באותה סיטואציה להעביר אדם על דעתו, ובצילה של אותה הזדהות, בגיבוי ההמון, לשחרר ללא רסן את הדחפים האפלים ביותר.
אחד הסממנים של ההזדהות עם הקולקטיב בקונפליקט הישראלי–פלסטיני הוא השוואת הסבל, כאשר כל צד חש קורבן וטוען לסבל גדול יותר. עמדה זו מזינה כגלגל חוזר את התוקפנות ואת אי-ראיית האחר : הרי לקורבן מותר ולקורבן מגיע. מעמדה זו אין הכרה בפרט שחי את חייו, את אהבותיו, את שאיפותיו הקטנות ואת סבלו. אם ז'ק לאקאן לימד אותנו שלאהוב, פירושו, לדמות שמצאנו באחר את מה שחסר לנו, כלומר, בעצם, לאהוב באחר את מה שאין בו, הרי שלשנוא זה להטיל על האחר את מה שאיננו רוצים שיהיה בנו, את מה שאנחנו מבקשים להיפטר ממנו, ואין כמו ההזדהות עם הקולקטיב כדי לאפשר זאת. אולם, לאמיתו של דבר, המלחמה הינה עניין אישי בהחלט, בעיקר אצל מי שנפגע ממנה ישירות. השלטון מנסה לערפל זאת, להותיר את הזוועה במישור האבסטרקטי, בין היתר, באמצעות שפה אבסטרקטית, לא אישית. כאילו מדובר במשחק מחשב.
ג'ק אלן מילר אמר, שפרויד היה אירוע היסטורי, מכיוון שעד אז הסובייקט התמזג עם האחר הגדול
(הורה, דת, שלטון, מנהיג, אידיאלים חברתיים). הודות לפרויד אפשר היה, בפעם הראשונה, להפריד את הסובייקט ממה שהוא מזוהה איתו. זה היה המעשה החתרני של פרויד. המעשה החתרני של שרה הוא בחצייתה את גבולות הלאום ובהצגתה את המלחמה כעניין אישי. איש איש, גורל גורל, שאין להשוותו עם דבר, שאווילי להשוות אותו.
כמו בפסיכואנליזה, שרה מפגישה אותנו עם המועקה הפרטיקולרית של כל דמות, עם הנחישות החד- פעמית במבט, עם העצב התהומי הרשום בלחיים הרכות, עם המאבק להמשיך לחיות ועם השאלות האין-סופיות אל האחר הנותרות ללא מענה. נשים וגברים שאיבדו את היקר מכול אפשרו לשרה לקרב אותנו אל מה שאיננו רוצים לדעת, ואת המשימה הזאת שהיא לקחה על עצמה היא עושה בכישרון, בשקט ובנחישות.
הסופר, דוד גרוסמן, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה אחרי שהכריז כמה ימים קודם לכן שמעתה הקורבנות יהיו קורבנות שווא, אמר בראיון לעיתונאית אילנה דיין: "הדרך שלי להתמודד עם שרירותיות היא למצוא בה ניואנסים חדשים, לנסח אותה מחדש, לתת לה שמות פרטיים משלי. מרגע שאתה נותן שמות פרטיים לשרירויות הגדולות ביותר, אתה כבר לא קורבן." העבודה הזאת היא ניסיון להציל את הסובייקטיבי מההרס של פסיכולוגיית ההמון ולגעת בו אצל כל מי שמוכן להיחשף לדיוקנאות הללו. ומה בכל זאת משותף לכל המצוירים? כששומעים את סיפורי מות יקיריהם נראה שמדובר במוות מיותר בהחלט.
